יָהּ רִבּוֹן עָלַם \ רבי ישראל נג’ארה (צפת, המאה ה-16)

יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא,

אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא,

עוֹבַד גְּבוּרְתָּךְ וְתִמְהַיָּא,

שְׁפַר קֳדָמָךְ לְהַחֲוָיָא.

יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא.

—

שְׁבָחִין אֲסַדֵּר צַפְרָא וְרַמְשָׁא,

לָךְ אֱלָהָא קַדִּישָׁא דִּי בְרָא כָּל נַפְשָׁא,

עִירִין קַדִּישִׁין וּבְנֵי אֱנָשָׁא,

חֵיוַת בָּרָא וְעוֹפֵי שְׁמַיָּא.

יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא.

—

רַבְרְבִין עוֹבָדָיךְ וְתַקִּיפִין,

מָכֵךְ רְמַיָּא וְזַקֵף כְּפִיפִין,

לוּ יְחֵי גְּבַר שְׁנִין אַלְפִין,

לָא יֵעֹל גְּבוּרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָּא.

יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעָלְמַיָּא, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא.

—

מַה-יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ

 מַה-יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ, אַתְּ שַׁבָּת הַמַּלְכָּה,

בְּכֵן נָרוּץ לִקְרָאתֵךְ, בּוֹאִי כַלָּה נְסוּכָה,

לְבוּשׁ בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת, לְהַדְלִיק נֵר בִּבְרָכָה,

וַתֵּכֶל כָּל הָעֲבוֹדוֹת, לֹא תַעֲשׂוּ מְלָאכָה.

לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים, בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים.

מֵעֶרֶב מַזְמִינִים כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים,

מִבְּעוֹד יוֹם מוּכָנִים תַּרְנְגוֹלִים מְפֻטָּמִים,

וְלַעֲרֹךְ כַּמָּה מִינִים, שְׁתוֹת יֵינוֹת מְבֻשָּׂמִים,

וְתַפְנוּקֵי מַעֲדַנִּים בְּכָל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים, בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים.

נַחֲלַת יַעֲקֹב יִירָשׁ, בְּלִי מְצָרִים נַחֲלָה,

וִיכַבְּדוּהוּ עָשִׁיר וָרָשׁ, וְתִזְכּוּ לִגְאֻלָּה,

יוֹם שַׁבָּת אִם תִּשְׁמֹרוּ, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה,

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹדוּ, וּבַשְּׁבִיעִי נָגִילָה.

לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים, בַּרְבּוּרִים וּשְׂלָו וְדָגִים.

—

יוֹם זֶה לְיִשְֹרָאֵל / רבי יצחק לוריא – האר”י (צפת, המאה ה-16)

יום זֶה לְיִשְֹרָאֵל אוֹרָה וְשִֹמְחָה, שַׁבַּת מְנוּחָה.

צִוִּיתָ פִּקּוּדִים, בְּמַעֲמַד הַר סִינַי,
שַׁבָּת וּמועֲדִים, לִשְׁמֹר בְּכָל שָׁנַי,
לַעֲרֹךְ לְפָנַי, מַשְׂאֵת וַאֲרוּחָה,
שַׁבַּת מְנוּחָה.

יום זֶה לְיִשְֹרָאֵל אוֹרָה וְשִֹמְחָה, שַׁבַּת מְנוּחָה.

חֶמְדַּת הַלְּבָבוֹת, לְאֻמָּה שְׁבוּרָה,
לִנְפָשׁות נִכְאָבוֹת, נְשָׁמָה יְתֵרָה,
לְנֶפֶשׁ מְצֵרָה, תָּסִיר אֲנָחָה,
שַׁבַּת מְנוּחָה.

יום זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה, שַׁבַּת מְנוּחָה.

קִדַּשְׁתָּ בֵּרַכְתָּ אוֹתוֹ מִכָּל יָמִים,
בְּשֵׁשֶׁת כִּלִיתָ מְלֶאכֶת עוֹלָמִים.
בּו מָצְאוּ עֲגוּמִים הַשְׁקֵט וּבִטְחָה,

שַׁבַּת מְנוּחָה.

יום זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה, שַׁבַּת מְנוּחָה.

וְשִׁיר אֶעֱרָךְ לְךָ, בְּנִגּוּן וּנְעִימָה,
מוּל תִּפְאֶרֶת גָּדְלְךָ, נַפְשִׁי לְךָ כָּמְהָה,
לִסְגֻלָּה תְּמִימָה, קַיֵּם הַבְטָחָה,
שַׁבַּת מְנוּחָה.

יום זֶה לְיִשְׂרָאֵל אוֹרָה וְשִׂמְחָה, שַׁבַּת מְנוּחָה.

—

דְרוֹר יִקְרָא / רבי דונש בן לברט (בגדד, המאה ה-10) 

דְּרוֹר יִקְרָא לְבֵן עִם בַּת      וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָבַת,  

נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יֻשְׁבַּת     שְׁבוּ נוּחוּ בְּיוֹם שַׁבָּת. 

דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי               וְאוֹת יֶשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי,  

נְטַע שׂוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי       שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי. 

אֱלֹהִים תֵּן בְּמִדְבָּר הַר       הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר, 

וְלַמַּזְהִיר וְלַנִּזְהָר              שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר. 

דְּעֵה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ          וְהִיא כֶתֶר לְרֹאשֶׁךָ, 

נְצֹר מִצְוַת קְדוֹשֶׁךָ             שְׁמֹר שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ.

—

יְדִיד נֶפֶש \ רבי אליעזר אזכרי, (צפת, המאה ה- 16)

נוהגים לשיר פיוט זה בסעודה השלישית

יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן                 מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ,

יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל                    יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ,

כִּי יֶעְרַב לוֹ יְדִידוּתָךְ                   מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טָעַם.

—

הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעוֹלָם                   נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ,

אָנָּא, אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ              בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ,

אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא                   וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם.

—

וָתִיק, יֶהְמוּ רַחֲמֶיךָ                      וְחוּס נָא עַל בֵּן אוֹהֲבָךְ,

כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף               לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ,

אָנָּא, אֵלִי, מַחְמַד לִבִּי                 חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם.

—

הִגָּלֵה נָא וּפְרֹשׂ, חָבִיב                  עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ,

תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ                       נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ.

מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מוֹעֵד              וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם.

—

צוּר מִשֶּלּוֹ אָכַלְנוּ 

נוהגים לשיר פיוט זה בתום סדר הזמירות לפני ברכת המזון, מכיוון ששלושת בתיו הראשונים של השיר מתייחסים לשלוש הברכות הראשונות של הברכה.

צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַלְנוּ
בָּרְכוּ אֱמוּנַי,
שָׂבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ
כִּדְבַר יְיָ.

הַזָּן אֶת עוֹלָמוֹ
רוֹעֵנוּ אָבִינוּ
אָכַלְנוּ אֶת לַחְמוֹ
וְיֵינוֹ שָׁתִינוּ.
עַל כֵּן נוֹדֶה לִשְׁמוֹ
וּנְהַלְּלוֹ בְּפִינוּ
אָמַרְנוּ וְעָנִינוּ
אֵין קָדוֹשׁ כַּיְיָ.

צוּר מִשֶּׁלּוֹ…

בְּשִׁיר וְקוֹל תּוֹדָה
נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ
עַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה
שֶׁהִנְחִיל לַאֲבוֹתֵינוּ,
וּמָזוֹן וְצֵדָה
הִשְׂבִּיעַ לְנַפְשֵׁנוּ
חַסְדּוֹ גָּבַר עָלֵינוּ
וֶאֱמֶת יְיָ.

צוּר מִשֶּׁלּוֹ…

רַחֵם בְּחַסְדֶּךָ
עַל עַמְּךָ צוּרֵנוּ
עַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ
זְבוּל בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ,
וּבֶן דָּוִד עַבְדֶּךָ
יָבֹא וְיִגְאָלֵנוּ
רוּחַ אַפֵּינוּ
מְשִׁיחַ יְיָ.

צוּר מִשֶּׁלּוֹ…

—