הֵיאַךְ יַרְגִּיל הָאָדָם עַצְמוֹ בְּמִדּוֹת הַמַּלְכוּת

[לְהַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ]

רִאשׁוֹנָה לְכֻלָּן שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה לִבּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, וְיָשִׂים עַצְמוֹ תָּמִיד כְּעָנִי וְיַעֲמִיד עַצְמוֹ לִפְנֵי קוֹנוֹ כְּדַל שׁוֹאֵל וּמִתְחַנֵּן. וּלְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה עָשִׁיר יַחְשֹׁב שֶּׁאֵין דָּבֵק עִמּוֹ מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וְהוּא נֶעֱזָב צָרִיךְ לְרַחֲמֵי הַבּוֹרֵא תָמִיד, שֶּׁאֵין לוֹ כָּל דָּבָר אֶלָּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֹכֵל, וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ וְיֵעָנִי עַצְמוֹ, וּמַה גַּם בְּעֵת תְּפִלּוֹתָיו שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה נִפְלָאָה, וּלְהֵפֶךְ מִזֶּה נֶאֱמַר (דְּבָרִים ח, יד): “וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ” שֶׁהַשִּׁכְחָה הַחִצוֹנִית מְצוּיָה שָׁם. וְדָוִד הִתְנַהֵג בְּמִדָּה זוֹ הַרְבֵּה שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים כה, טז): “כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי”, שֶׁהֲרֵי כָּל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ כָּל אֶחָד וְאֶחָד צָרִיךְ לְהֵעָזֵר לְעַצְמוֹ, מַה כֻלָּם אֵלָיו אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מַה יֹּעִילוּהוּ בִּהְיוֹתוֹ נִשְׁפָּט לִפְנֵי הַבּוֹרֵא אוֹ בְּעֵת סִלּוּק נִשְׁמָתוֹ, כְּלוּם יְלַוּוּהוּ אֶלָּא עַד קִבְרוֹ. מָה הֵם לוֹ בְּעֵת דִּינָיו מִפֶּתַח הַקֶּבֶר וְאֵילָךְ, לְפִיכָךְ יַשְׁפִּיל וִיתַקֵּן עַצְמוֹ בְּסוֹד הַמִּדָּה הַזֹּאת.

[לָצֵאת לְגָלוּת]

עוֹד שְׁנִיָּה פֵּרְשׁוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (וַיַּקְהֵל, קצ”ח:) וְהִיא חֲשׁוּבָה מְאֹד, יִגְלֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבָזֶה יֵעָשֶׂה מֶרְכָּבָה אֶל הַשְּׁכִינָה הַגּוֹלָה. וִידַמֶּה עַצְמוֹ הֲרֵי אֲנִי גָלִיתִי וַהֲרֵי כְּלֵי תַשְׁמִישַׁי עִמִּי, מַה יַעֲשֶׂה כְּבוֹד גָּבוֹהַּ שֶׁגָּלְתָה שְׁכִינָה וְכֵלֶיהָ אֵינָם עִמָּהּ, שֶׁחָסְרוּ בְּסִבַּת הַגָּלוּת. וְלָזֶה יְמַעֵט בְּכֵלָיו בְּכָל יְכָלְתּוֹ כְּדִכְתִיב (יִרְמִיָה מו, יט): “כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ” וְיַכְנִיעַ לְבָבוֹ בַּגּוֹלָה וְיִתְקַשֵּׁר בַּתּוֹרָה, וְאָז שְׁכִינָה עִמּוֹ, וַיַּעֲשֶׂה לְעַצְמוֹ גֵּרוּשִׁין וְיִתְגָּרֵשׁ מִבֵּית מְנֻחָתוֹ תָּמִיד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ מִתְגָּרְשִׁים רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וּמַה גַּם אִם יְכַתֵּת רַגְלָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּלִי סוּס וָרֶכֶב, עָלָיו נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קמו, ה): “שִׂבְרוֹ עַל ה’ אֱלֹהָיו”, וּפֵרְשׁוּ בוֹ (שָׁם עַמּוּד א’) לְשׁוֹן שֶׁבֶר שֶׁהוּא מְשַׁבֵּר גּוּפוֹ לִכְבוֹד גָּבוֹהַּ.

[לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם]

עוֹד מִמִּדַּת הַמַּלְכוּת מִדָּה חֲשׁוּבָה מְאֹד, שַׁעַר הָעֲבוֹדָה כֻלָּהּ, וְהִיא לְיִרְאָה אֶת ה’ הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְהִנֵּה הַיִּרְאָה מְסֻכֶּנֶת מְאֹד לִפָּגֵם וּלְהִכָּנֵס בָּהּ הַחִצוֹנִים שֶׁהֲרֵי אִם הוּא יָרֵא מִן הַיִּסּוּרִים אוֹ מִן הַמִּיתָה אוֹ מִגֵּיהִנֹּם, הֲרֵי זוֹ יִרְאַת הַחִצוֹנִים, שֶׁכָּל פְּעֻלּוֹת אֵלּוּ מִן הַחִצוֹנִים, אָמְנָם הַיִּרְאָה הָעִקָּרִית לְיִרְאָה אֶת ה’. וְהוּא שֶׁיַּחְשֹׁב בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים:הָאֶחָד – לִהְיוֹת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹצֵר הַכֹּל עַל כָּל נִמְצָאוַהֲרֵי הָאָדָם יָרֵא מִן הָאֲרִי, מִן הַדֹּב, מִן הָאַנָּס, מִן הָאֵשׁ, מִן ה מַפֹּלֶת, וְאֵלּוּ הֵם שְׁלוּחִים קְטַנִּים, וְלָמֶה לֹא יִירָא מִן הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְיִהְיֶה פַּחֲדוֹ עַל פָּנָיו מִגְּדֻלָּתוֹ, וְיֹאמַר הֵיאַךְ יֶחֱטָא הָאָדָם הַנִּבְזֶה לְאָדוֹן רַב כָּזֶה וַהֲרֵי אִלּוּ הָיָה דֹּב יֹאכְלֵהוּ, וְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל עֶלְבּוֹן, מִפְּנֵי זֶה לֹא יִירָא מִפַּחֲדוֹ וּגְדֻלָּתוֹ.הַשֵּׁנִי – כַּאֲשֶׁר יְדַמֶּה הַשְׁגָּחָתוֹ תָּמִיד שֶׁהוּא צוֹפֶה וּמַבִּיט בּוֹוַהֲרֵי הָעֶבֶד יָרֵא מֵרַבּוֹ תָמִיד בִּהְיוֹתוֹ לְפָנָיו, וְהָאָדָם תָּמִיד לִפְנֵי הַבּוֹרֵא וְעֵינוֹ פְקוּחָה עַל כָּל דְּרָכָיו, יִירָא וְיִפְחַד הֵיאַךְ יִרְאֶנוּ מְבַטֵּל מִצְוֹתָיו.הַשְּׁלִישִׁי – הֱיוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּשָׁמוֹתוְכֻלָּן מֻשְׁרָשׁוֹת בִּסְפִירוֹתָיו, וְהַחוֹטֵא פּוֹגֵם הֵיכָלוֹ, וְלָמָּה לֹא יִירָא הֵיאַךְ יִהְיֶה הֵיכַל הַמֶּלֶךְ מְלֻכְלָךְ מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים.הָרְבִיעִי – יִרְאֶה שֶׁפְּגַם מַעֲשָׂיו הֵם דּוֹחִים שְׁכִינָה מִלְמַעְלָהוְיִירָא הֵיאַךְ יִגְרֹם הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לְהַפְרִיד חֵשֶׁק הַמֶּלֶךְ מִן הַמַּלְכָּה, וְהַיִּרְאָה שֶׁהִיא כַיּוֹצֵא בָזֶה הִיא יִרְאָה הַמְיַשֶּׁרֶת הָאָדָם אֶל תִּקּוּן הַמִּדָּה הַזֹּאת וְהוּא דָּבֵק בָּהּ.

[לַעֲשׂוֹת שֶׁהַשְּׁכִינָה תִדְבָּק בּוֹ עַל יְדֵי הַהִתְנַהֲגוּת עִם אִשְׁתּוֹ]

עוֹד זְהִירוּת הַרְבֵּה צָרִיךְ לִקַּח הָאָדָם לְעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת שֶׁתִּהְיֶה שְׁכִינָה דְּבֵקָה עִמּוֹ וְלֹא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְהִנֵּה הָאָדָם בְּעוֹד שֶׁלֹּא נָשָׂא אִשָּׁה פְּשִׁיטָא שֶּׁאֵין עִמּוֹ שְׁכִינָה כְּלָל כִּי עִקַּר שְׁכִינָה לָאָדָם מִצַּד הַנְּקֵבָה, וְהָאָדָם עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, נְקֵבָה תַּחְתּוֹנָה גַּשְׁמִית שֶׁהִיא נוֹטֶלֶת מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, וְהַשְּׁכִינָה הָעוֹמֶדֶת עָלָיו לְבָרְכוֹ בְּכֻלָּם שֶׁיִּתֵּן וְיַחְזֹר וְיִתֵּן לְאֵשֶׁת בְּרִיתוֹ כְּעִנְיַן הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהוּא עוֹמֵד בֵּין שְׁתֵּי הַנְּקֵבוֹת, אִימָּא עִילָּאָה לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ כָּל הַצֹּרֶךְ, וְאִימָּא תַּתָּאָה לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, חֶסֶד דִּין רַחֲמִים כַּנּוֹדָע.וְלֹא תָבֹא אֵלָיו שְׁכִינָה אִם לֹא יְדֻמֶּה אֶל מְצִיאוּת הָעֶלְיוֹן.

וְהִנֵּה לִפְעָמִים הָאָדָם פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ לְאַחַת מִשְּׁלֹשָׁה סִבּוֹת:הָא’ – לִהְיוֹתָהּ נִדָּה.הַב’ – שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבוֹדֵל מִמֶּנָּהּ כָּל יְמֵי הַחֹל.הַג’ – שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַחֵטְא.

וּבִזְמַנִּים אֵלּוּ הַשְּׁכִינָה דְּבֵקָה וּקְשׁוּרָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ מַנַּחַת אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נֶעֱזָב וְנִפְרָד, אֶלָּא לְעוֹלָם אָדָם שָׁלֵם זָכָר וּנְקֵבָה, וַהֲרֵי שְׁכִינָה מִזְדַּוֶּגֶת לוֹ, צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִפָּרֵד שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ בִּהְיוֹתוֹ יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, וְיִהְיֶה זָרִיז וְנִשְׂכַּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וְלֶאֱחֹז בַּתּוֹרָה, שֶׁבְּסִבָּה זוֹ שְׁכִינָה שֶׁהִיא שְׁמִירַת הַדֶּרֶךְ, עוֹמֶדֶת לוֹ תָמִיד בִּהְיוֹתוֹ זָהִיר מִן הַחֵטְא וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. וְכֵן בִּהְיוֹת אִשְׁתּוֹ נִדָּה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת לוֹ כְּשֶׁשּׁוֹמֵר הַנִּדָּה כָּרָאוּי. אַחַר כָּךְ בְּלֵיל טָהֳרָתָהּ אוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת אוֹ בְּבֹאוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, כָּל אֶחָד מֵהֶן זְמַן בְּעִילַת מִצְוָה הוּא. וּשְׁכִינָה תָּמִיד נִפְתַּחַת לְמַעְלָה לְקַבֵּל נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, גַּם אִשְׁתּוֹ רָאוּי לִפְקֹד אֹתָהּ וּבָזֶה שְׁכִינָה תָמִיד עִמּוֹ, כֵּן פֵּרֵשׁ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף מ”ט.). הַפְּקִידָה לְאִשְׁתּוֹ צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה דַּוְקָא בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה בִּמְקוֹמָהּ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁהִיא בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת. אָמְנָם בִּזְמַן צָרַת הַצִּבּוּר שֶּׁאֵין הַשְּׁכִינָה בֵּין שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אָסוּר. וְכֵן פֵּרְשׁוּ בַּתִּקּוּנִים פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (תִּקּוּן ס”ט).

[לְתַקֵּן הַמִּדּוֹת כֻּלָּם וּלְקַבֵּל עֹל מִצְוֹת]

הָרוֹצֶה לְהִזְדַּוֵּג עִם בַּת הַמֶּלֶךְ וְשֶׁלֹּא תִפָּרֵד מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיְּקַשֵׁט עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי קִשּׁוּטִים וּמַלְבּוּשִׁים נָאִים וְהֵם תִּקּוּנֵי הַמִּדּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת כֻּלָּם. וְאַחַר שֶׁתִּקֵּן עַצְמוֹ בְּתִקּוּנֶיהָ יְכַוֵּן לְקַבְּלָהּ עָלָיו בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא עֹל מִצְוֹת בְּסוֹד כַּוָּנַת הַיִּחוּד תָּמִיד, וּמִיַּד הִיא נִשֵּׂאת לוֹ וְאֵינָהּ פּוֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ. וְזֶה בִּתְנַאי שֶׁיְּטַהֵר וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְאַחַר שֶׁהוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ יְכַוֵּן לְקַיֵּם לָהּ שְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁחַיָּב הָאָדָם לְאִשְׁתּוֹ:הָאַחַתלְהַשְׁפִּיעַ לָהּ בְכָל מַעֲשָׂיו שֶׁפַע מִן הַיָּמִין – מְזוֹנָהּ.הַשְּׁנִיָּהלְכַסּוֹת עָלֶיהָ מִצַּד הַגְּבוּרָה. שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהּ הַחִצוֹנִים שֶׁלֹּא יִהְיֶה צַד יֵצֶר הָרַע בְּעֵסֶק מִצְוֹתָיו, כְּגוֹן לַהֲנָאַת הַגּוּף וּלְתִקְוַת הַכָּבוֹד הַמְּדֻמֶּה וְכַיּוֹצֵא, שֶׁיֵּצֶר הָרַע מָצוּי בְּאוֹתָהּ מִצְוָה וְהִיא בּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֶרְוָ”ה, אִם כֵּן צָרִיךְ לְכַסּוֹת הָעֶרְוָה וּלְהַסְתִּירָהּ תָּמִיד שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהּ. כֵּיצַד, כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם בְּלִי חֵלֶק לְיֵצֶר הָרָע. וְכֵן תְּפִלִּין וְצִיצִית הֵם מְגִנִּים גְּדוֹלִים בַּעֲדָהּ שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ הַחִצוֹנִים בָּהּ, וְיִהְיֶה רָגִיל בָּהֶם.הַשְּׁלִישִׁילְיַחֲדָהּ עִם הַתִּפְאֶרֶת בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, בִּקְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה, וּכְשֶׁיִּקְבַּע עוֹנָה לְכָל דָּבָר, יְכַוֵּן שֶׁזֶּהוּ עוֹנַת הַשְּׁכִינָה בַּת מֶלֶךְ, וְיֵשׁ רֶמֶז לָזֶה בַּתִּקּוּנִים:

ה’דברי חיים’ מצאנז זי”ע, הבטיח שמי שלומד בספר “תומר דבורה”, לא יפגע מהמחלה הנוראה. ישנה גם מסורת מפי השל”ה הקדוש, כי מי שילמד מאותו הספר פעם בשבוע או בחודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא.