זו הפרשה השניה בספר ויקרא וממשיכה את ההוראות לכהנים לגבי הקרבת קורבנות.

לאחר שה’ מסביר למשה כיצד להקריב קורבנות מסוגים שונים, אנחנו מקבלים סיכום:

{לז} זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: {לח} אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה בְּמִדְבַּר סִינָי:

במשנה כתוב:

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה.
הוא היה אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

פירוש הרמב”ם:
יאמר שבחכמה והיא התורה, ובמעלות המידות והם גמילות חסדים, ובשמירת מצוות התורה הם הקרבנות, תהיה התמדת תיקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם:

כלומר שהקרבת קורבנות זה אחד מיסודות העולם.

את הקורבנות היו מקריבים בבית המקדש, ומיום שחרב בית המקדש התפילות שלנו מחליפות את הקורבנות.

שורש המילה קורבנות הוא ק.ר.ב כלומר קירבה, להתקרב לה’.

מבוסס על דבריו של הרב ינון קלזאן.